העיירה לומז'ה

לומז'ה – עיר נפה בצפון מזרח פולין, כ-130 ק"מ צפונית מזרחית מוורשה, במחוז ביאליסטוק על נהר הנרב. כבר במאה ה-15 היה בה יישוב יהודי, ומ-1831 היו בה מוסדות יהודיים, תלמוד תורה, בית מדרש, בית כנסת ובית חולים. ב-1883 הוקמה בה ישיבה גדולה שקלטה מאות תלמידים מכל רחבי פולין. כמו כן, היו בה מוסדות כלכליים, סוציאליים, חינוכיים ותרבותיים. המפלגות הציוניות היו מיוצגות בועד הקהילה ובמועצת העיר.

בין שתי מלחמות העולם ישבו בלומז'ה כ-9,000 יהודים – כשליש אוכלוסייתה. רובם התפרנסו ממסחר וממלאכה. עם מוסדות החינוך והתרבות היהודיים בעיר נמנו תלמוד תורה, ישיבה וספרייה. בשנת 1925 הקימו יוצאי העיירה את ישיבת לומז'ה בפתח תקווה. הבנין הוא העתק מדויק של היכל הישיבה שהיתה בלומז'ה, כיוזמה של ראשי הישיבה מפולין שעלו לארץ יחד עם תלמידיהם. 

ישיבת לומז'ה
בנין ישיבת לומז'ה ברחוב הרצל בפתח תקוה

הכיבוש הסובייטי

ב-7 בספטמבר 1939 הופצצה לומז'ה, ובהרוגים הרבים היו גם יהודים. ב-10 בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים לעיר ושהו בה 18 יום. עם כניסתם אספו הגרמנים את כל הגברים הכשירים לשירות צבאי (יהודים ולא-יהודים) והוליכו אותם ברגל עד גבול גרמניה, ומשם למחנה צבאי בגרמניה. לאחר חתימת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ שוחררו האסירים, אולם מאות מהם – רובם יהודים – נורו בעת חציית הגבול.

הצבא הסובייטי נכנס ללומז'ה ב-28 בספטמבר 1939. דירותיהם ורכושם של עשירי העיר הוחרמו, ובגלי המעצרים נעצרו גם יהודים. יהודים רבים גויסו לצבא האדום. 

הכיבוש הגרמני

ב-24 ביוני 1941, בעקבות פלישתם לברית-המועצות, שבו הגרמנים וכבשו את לומז'ה. ב-4 ביולי 1941 נגזר על היהודים לשאת טלאי צהוב והחלו חטיפות יהודים לעבודת כפייה. במהלך יולי נהגו הגרמנים לחטוף מפעם לפעם יהודים, לאסוף אותם בקבוצות של כ-50 איש ולהסיע אותם במשאיות ליער גלצ'ין (Galczyn), ושם היו יורים בהם או קוברים אותם חיים. כ-2,000 מיהודי לומז'ה נרצחו בדרך זו. בעיר המשיכו הגרמנים להתעלל ביהודים ולגזוז זקנים ופאות של יהודים, ומי שנחשדו באהדה למשטר הסובייטי נרצחו. 

ב-4 באוגוסט 1941 נערך המיפקד הראשון של האוכלוסייה היהודית בלומז'ה. ב-12 באוגוסט 1941 נצטוו כל יהודי לומז'ה לעבור לגטו; הגטו הוגבל לשטח השוק והוקף גדר תיל. לפי שלוש גרסאות שונות, עם היהודים מיישובי הסביבה היו בגטו בין 10,000 ל-18,000 תושבים. 

בגטו הוקמו מוסדות סעד כגון מטבח ציבורי, בית יתומים, מושב זקנים ובית חולים. המנות שסופקו לפי כרטיסי המזון לא הספיקו לכל תושבי הגטו. בגלל הרעב וההיגיינה הירודה פשׂו בגטו מחלות ומגפות. הגרמנים דרשו להקים בתי חרושת מועילים לצורכי המלחמה, ותושבי הגטו נאלצו להשיג את כלי העבודה, את המכונות ואת חומרי הגלם בכוחות עצמם. כך הוקמו בתי חרושת לייצור תחמושת, סבון, עורות, מגפיים ושמנים. נוסף עליהם הוקמו ביזמת היודנרט גם בתי מלאכה. יהודים מהגטו נלקחו גם לעבודת כפייה בסיתות, בסלילת כבישים ובניקיון.

ב-1 בנובמבר 1942 כיתרו את הגטו שוטרים גרמנים. היודנרט נצטווה לפנות את הגטו בתוך ארבע שעות. רוב היהודים, 10,000-8,000 נפשות, הועברו למחנה המעבר בקסרקטינים של זמברוב (Zambrow), הוחזקו שם עד 18-14 בינואר 1943, ואז גורשו לאושוויץ. יתר יהודי הגטו פונו למחנות בקילבסין (Kielbasin)ובוולקוביסק (Wolkowysk). ד"ר הפנר, מנהל בית החולים היהודי, שם קץ לחייו ערב חיסול הגטו.

.